קרב מגע - הדרך ששינתה את חיי

שלום לכם , קוראים לי אורי ואני רוצה לשתף אתכם בדבר אשר שינה את חיי ובאותה הנשימה ברצוני להודות למאמן שלי.

הסיפור שלי מתחיל בגיל 13 , בכיתה ז' זו השנה שהכל התחיל להיות "שחור" עבורי. אני זוכר שעד אותה השנה הייתי תלמיד מצוין. ציונים טובים , לא הפסדתי שיעורים (חוץ ממתי שהייתי חולה באמת) וגם לא הפרעתי בכיתה. ופתאום הגיעה השנה שעליתי לכיתה ז' ומבלי הזהרה מוקדמת נכשלתי בהמון מבחנים , הפסדתי ימי לימוד בטענה שאני חולה והפרעתי בכיתה כל הזמן. רק שתדעו , את מה שאני כותב היום אני כותב לאחר 4 שנים והיום אני כבר בכיתה יא'.

באותה השנה גם גילו שיש לי הפרעת קשב וריכוז וגם שאני היפראקטיבי , בקיצור יש לי ADHD. בהתחלה הרגשתי רע מאוד , חשבתי שזו מחלה ושאני ממש עם בעיות במוח. אפשר להגיד שעצם העובדה שהובחנתי כסובל מהפרעות קשב וריכוז נתנה לי לגיטימציה להמשיך להפריע ולהתדרדר בלימודים , היי הרי יש לי אישור שאני "מפגר".

מה לא עברתי , עונשים מההורים , סולקתי מבית הספר אין ספור פעמים , אני זוכר ששמעתי את אמא בוכה בטלפון לחברה שלה , היא אמרה שהיא לא יודעת מה לעשות. אותה שיחת הטלפון , שהרגיזה אותי מאוד בהתחלה הביאה לפריצת הדרך ולשינוי בחיי.

יעל , החברה של אמא המליצה לה בחום לשלוח אותי ללמוד אמנות לחימה ובגלל שהבן שלה כבר מתאמן אז היא המליצה על קרב מגע בשיטת קמ"י (קרב מגן ישראלי - הגנה עצמית ) . אמא שלי צחקה בטלפון , היא אמרה שזה רק מה שחסר לי , שעכשיו אני גם אדע לתת מכות ולאחר שיעל הסבירה לאמא על השינוי בחייו של יריב , הבן שלה ועל כך שאמנויות לחימה ובעיקר קרב מגע , קמ"י ,  יפתחו אצלי משמעת עצמית , יכולת ריכוז בלימודים ושליטה על רגשות וכעסים.  אמא השתכנעה ואז הלכנו ביחד לשיעור ניסיון בחוג קרב מגע בעיר. שם הכרתי את המאמן שלי שמלווה אותי עד היום.

בפגישה הראשונה אמא סיפרה למאמן שאני היפראקטיבי עם הפרעת קשב וריכוז והמאמן אמר שאין בעיה ," קרב מגע כדרך חיים מנצחת הכל" הוא צחק ואמר , זהו פתרון כחול לבן לנושא , לאחר מכן הסביר קרב מגע וקרב מגן ישראלי הן שיטות לחימה ישראליות, שלנו , כחול לבן ומטרתן הגנה עצמית . מבחינתי זה היה סימן טוב , יש לי סיכוי.

אומנם בחודשיים הראשונים לא הרגשתי בשינוי , אפילו רציתי לעזוב כמה פעמים , לא היה לי כוח שכל הזמן יגידו לי מה לעשות ,  אבל המאמן לא וויתר ודאג שהגיע לכל אימון. אני זוכר שבכל אימון הוא היה מתעניין בלימודים , בחברים ובמשפחה והרגשתי שזה היה ממש אמיתי ולא סתם כי אמא אמרה לו.

יום אחד כל החברים קבלו הזמנה להבחן לחגורה צהובה , זה היה ממש מרגיז כי אני לא קבלתי אבל פתאום שמתי לב שאני לא מרגיש צורך לשבור את הכלים ולברוח. המתנתי עד סוף האימון ושאלתי אותו למה לא מגיע לי להבחן. המאמן אמר שכן מגיע לי להבחן אבל הוא רוצה שאני אעשה איתו הסכם. וההסכם היה שאני כבר לא מתייחס לאימוני קרב מגע כאל חוג אלא מעכשיו זו דרך חיים ואני כבר לא אהיה תלמיד שבא לחוג , מהיום אני אהיה איש לחימה בתחילת דרכו ולכן עלי לציית לקודים ולערכים לא פשוטים בכלל.

אמרתי לעצמי שאם מכל התלמידים דווקא אלי הוא פנה , אז כנראה הוא יודע מה הוא עושה והסכמתי. לאחר מכן קבלתי את ההזמנה למבחן ומאותו היום אני חיי לפי הערכים שאני ספגתי וממשיך לספוג באימוני קרב מגע.

למדתי מהו איפוק , למדתי לתת משמעות אמיתית למושג לספור עד 10. הקרב מגע פיתח אצלי ביטחון עצמי ויכולת הגנה עצמית , למדתי להתרכז במטרה ולא להתפתות לגירויים וכל מיני דברים שוליים ובעיקר למדתי לתת כבוד אמיתי לסובבים אותי , להורים (שתמיד אהבתי) ובעיקר למורים.

היום אני לקראת קורס מדריכים , שעליו אני יוצא בתקווה להצטיין ולהיות מדריך קרב מגע ומדריך הגנה עצמית מעולה וכך אוכל לתת דוגמה לילדים אחרים שנמצאים במצב בו אני הייתי.

אז זהו חברים  , זהו הסיפור של חיי (עד כה) לא לשכוח שאני בן 17. ולכן כמו שציינתי אני רוצה להגיד תודה למאמן שלי ולכם , לכם אני ממליץ לשקול לבחון את האפשרות לשלוח את ילדכם ללמוד קרב מגע או כל אמנות לחימה אחרת. כי אם לי זה שינה את החיים גם להם מגיע.